דברי דיקן - יום הזיכרון תשפ"ג

משפחות, אורחות ואורחים יקרים, חברות וחברי קהילת הפקולטה,

היום, כבכל שנה בתקופה זו, אנו מתכנסים ברחבת הדשא של הקמפוס כדי לזכור, לכבד ולהנציח את חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה שבקרב קהילת הפקולטה שלנו: את הבוגרים, התלמידים, והעובדים שהקריבו את עצמם למען המדינה, ובהגנה עלינו.

ביום מיוחד זה אנו זוכרים את חיילנו האמיצים שנלחמו בגבורה כדי לשמור על חירותנו ומסרו את חייהם בהגנה על המולדת. הם הפגינו אומץ לב, מסירות ומחויבות בלתי מעורערת למדינה ולערכיה. אנו גם זוכרים את האזרחות והאזרחים שנפלו קורבנות לטרור. אנו מתייחדים עם משפחותיהם הנושאות את האובדן הכואב וממשיכות לשאת את מורשת יקיריהם.

טקס זה ממחיש את הייחודיות של מדינת ישראל בכלל, והאקדמיה הישראלית בפרט.

ביום זה אנו עוצרים מלכת, מפסיקים ללמוד וללמד, עוצרים את המחקר והמטלות המנהליות, ומתכנסים כולנו כאן כדי לזכור ולכבד את הנופלות והנופלים מקרב קהילתנו.

לפני מספר שנים, החל נוהג במסגרת טקסי ימי הזיכרון שבו הדיקן מזכיר חלק מהנופלים, מספר מעט מסיפור חייהם הקצר ומתאר את פועלם וגבורתם. השנה בחרתי לשתף אתכם בסיפורם של ארבעה מבין בוגרינו שנפלו במלחמת ששת הימים: יעקב בן-פז בינגולד, יוסף (ג'ו) כהן, יוסף (יוסי) פרבר ועמרם בן-חורין.

אגב, מלחמת ששת הימים גבתה את חייהם של תשעה חיילים, תלמידי או בוגרי הפקולטה לחקלאות - מעל אחוז מכלל הנופלים באותה מלחמה - זה מספר עצום אם לוקחים בחשבון את גודל הפקולטה ביחס לגודל המדינה.

יעקב, ג'ו, יוסי ועמרם נפלו באותו יום, ביום השני של המלחמה, ה- 6 ביוני ב- 1967 (כ"ז באייר תשכ"ז) – ללא ספק אחד הימים הקשים ביותר לפקולטה שלנו.

אתחיל עם יעקב בן-פז בינגולד. יעקב נולד ב- 1944 בבוטושן שברומניה. עלה לארץ עם משפחתו בספינת מעפילים בשנת 1948  כשהוא בן ארבע. יעקב גדל בקרית מוצקין, לאחר בית ספר יסודי, עבר לבית ספר תיכון חקלאי "כפר הנוער גלים".

מספרים על יעקב שהוא היה איש צנוע, בעל שקט נפשי, שואף לצדק ומסור לחבריו. את שירותו הסדיר בצה"ל עשה בצנחנים והשתחרר בדרגת סגן.

ב- 1965 החל את לימודיו בפקולטה לחקלאות. היה תלמיד מצטיין, משקיע כל רגע פנאי בלימודים ורצה להמשיך ולהתפתח כחוקר עצמאי. עם פרוץ המלחמה עמד לסיים את שנת הלימודים השנייה.

במלחמה לחם בירושלים כקצין קשר גדודי, נהרג בקרב הקשה על כיבוש בית הספר לשוטרים.

יוסף (ג'ו) כהן נולד בקהיר, מצרים, ב- 1937. התייתם בגיל שש וב- 1951, עלה יחד עם בני משפחתו לארץ.

ג'ו גדל בירושלים, למד בבית ספר תיכון בבית הכרם בו סיים את לימודיו ב- 1955. עם סיום לימודיו התגייס לנח"ל ועבר קורס מ"כים של הנח"ל המוצנח.

ב- 1960 החל את לימודיו בפקולטה לחקלאות. לאחר שקיבל תואר בוגר, המשיך ללימודי מוסמך בחוג לכלכלה חקלאית. במקביל שימש עוזר הוראה ועוזר מחקר. עם קבלת התואר השני בשנת 1965 בחר לעבוד כמדריך חקלאי כלכלי בלשכת ההדרכה באזור לכיש.

מספרים על ג'ו שהיה מדריך מעולה ומוערך. מלחמת ששת הימים תפסה אותו כשהוא מתכונן לנסיעה לאוניברסיטת שיקאגו, שם התקבל ללימודי דוקטורט.

ג'ו נקרא לדגל, במלחמה נמנה עם הכוח שפרץ לעזה, ונהרג בעת כיבוש משטרת העיר.

יוסף (יוסי) פרבר נולד ב- 1937 בעיר דיסלדורף שבגרמניה. ב- 1938, כאשר מצב היהודים בגרמניה נעשה חמור, הועבר יוסי, אז בן שנה, אל דודתו בצרפת. בהמשך, כאשר הנאצים כבשו את צרפת, הוברח למנזר, שם הוסתר וגדל כילד נוצרי.

כשנסתיימה המלחמה נודע לו על מוצאו היהודי ויחד עם קבוצת ילדי פליטים יהודיים הועבר לארץ והתייחד עם הוריו בחיפה.

לאחר סיום לימודיו היסודיים, החל ללמוד בבית-הספר החקלאי בנהלל, שם החלה אהבתו לחקלאות ועוצבה השקפת עולמו המיוחדת כשהפך צמחוני ופציפיסט. השקפה זו לא מנעה ממנו להתגייס לצה"ל. הוא הצטרף לנח"ל ב- 1956 ועבר קורס חובשים קרביים, מה שתאם את השקפתו שכן העזרה לזולת בעיניו נחשבה לדבר נעלה ביותר.

עם סיום השירות החליט יוסי ללמוד בפקולטה לחקלאות. יוסי ניחן בכח רצון, חריצות והתמדה. לאחר שסיים תואר ראשון, נירשם לתואר שני, אולם הגורל רצה אחרת. ביום השני של המלחמה נפל יוסי בקרב באום-כתף שבסיני.

עמרם בן-חורין נולד ב- 1939 בפתח תקווה להורים שעלו מארה"ב ובהמשך נימנו בין מייסדי קיבוץ כפר מנחם.

את לימודיו סיים בבית הספר היסודי בקיבוץ ולאחר מכן עבר לבית ספר תיכון אזורי בקיבוץ נגבה. מספרים על עמרם שאהב ספרות ומוסיקה קלאסית, היה נעים הליכות, נבון ואציל נפש.

את שירותו הסדיר עשה בגולני, והשתחרר בדרגת סגן. לאחר שירותו הצבאי חזר לקיבוץ, עבד בענף השלחין ולמרות גילו הצעיר התמנה עד מהרה לרכז ענף הכותנה.

ב- 1966 החל את לימודיו בפקולטה, במסגרת מחזור ו' של הקורס הבינקיבוצי הגבוה לחקלאות. במלחמה לחם עמרם בירושלים כקצין קשר גדודי. הוא נפל בקרב על כיבוש בית הספר לשוטרים בעיר.

בתחילת דבריי אמרתי שאדבר על ארבעה נופלים מבין בוגרינו. אבל אי אפשר לספר על עמרם בן-חורין מבלי להזכיר את אחיו הצעיר יוחנן.

יוחנן נולד בכפר מנחם ב- 1945. כמו עמרם, גם הוא התמסר לחקלאות ועבד בשלחין. מספרים עליו שהיה עליז רוח ואוהב טבע.

יוחנן התגייס לנח"ל המוצנח, שירת בדרגת סמל מדריך, והשתייך לחטיבת המילואים של הצנחנים.

כמו אחיו עמרם, וכמו יעקב, יוסי, וג'ו, נפל יוחנן ביום השני של המלחמה. הוא נפל בקרב באום-כתף, קרב שבו נפל כאמור גם יוסי פרבר.

מה מאחד בין יעקב, ג'ו, יוסי, עמרם ויוחנן?

הם הגיעו מרקעים שונים, חלק נולדו בארץ, אחרים הגיעו כעולים, חלק גדל בקיבוץ, אחרים בעיר, מי יודע, אולי החזיקו בדעות פוליטיות שונות. מה זה חשוב?

מה שחשוב זה מה שמאחד ביניהם. מעבר לאהבתם לחקלאות- שבזכותה אנו מספרים את סיפורם כאן- ולעובדה שחייהם נקטעו בטרם עת באותו יום, ה- 6 ביוני ב- 1967, מה שמשותף להם הן מסירותם ואהבתם למדינת ישראל, לנופיה ולאנשיה, ולא פחות חשוב, לעקרונותיה ולערכיה על פי מגילת העצמאות.

כאלפי הנופלים, הם הקריבו את חייהם בהגנה על מדינת ישראל, ובכדי שהיא תמשיך להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית. לשם כך הם התגייסו לצה"ל ונשבעו אמונים לצה"ל ולמדינה.

התובנה הזאת טבועה ברוב הישראלים, ובטח בקרב החלקים הציוניים של החברה הישראלית. עצם העובדה שביום המקודש הזה אנו זוכרים את הנופלות והנופלים ומתייחדים עם משפחותיהם, מהווה הוכחה לכך.

יש לקוות שרוח זו תדביק את מנהיגנו- מכל הקשת הפוליטית- ותזכיר להם שתפקידם הוא פשוט לשרת את העם, להשקיע את כל המאמצים והאנרגיות למען שמירה על המדינה ועל ערכיה, ולמען שיפור החברה וחיי אזרחיה.

לנשיאת נאום בטקס יום הזיכרון יש חשיבות רבה בעיניי ואני מאד מתרגש מהמעמד.

אך יחד עם זאת, הדרך הטובה ביותר לכבד את הקרבתם של הנופלים, להנציח את זכרם, ולהזדהות עם הכאב הקשה מנשוא של משפחותיהם, היא לשמר את מורשתם.

עלינו, ועל מנהיגנו, להיות ראויים להקרבה שלהם, עלינו לפעול כדי לשמור על ערכי המדינה וליצור עתיד טוב לילדינו, בחברה דמוקרטית בה שוררים שלום, ביטחון, רווחה ושוויון זכויות לכל אזרחיה.

תרשו לי לסיים את דבריי בקטע מרגש- "מונולוג של אב שכול"- מתוך הספר "עישו" של מאיר שלו, שאף לאחרונה נפרד מאיתנו:

"אתה יודע כמה ימי זיכרון יש למשפחה כזאת בשנה? יום הזיכרון של המדינה, ויום הזיכרון של החטיבה, ויום הזיכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית הספר ושל הכפר, שלא נשתעמם אפילו רגע.

וימי הזיכרון שלי, מה אִתם? היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה? ומה עם רגע הזיכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש?

והדקה דומייה כשאתה רואה ברחוב מישהו שלמד אִתו בכיתה אחת, ושניית זיכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו? והמקומות? כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא.

זה לא רק הקבר, זה גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, והאנדרטה של הפיקוד, וגַלְעֵד פה וגַלְעֵד שם והלוח זיכרון בבית הספר.

וחוץ מזה יש המקום ששם הוא נהרג, שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק יותר מדי מהבית, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים גם את הצלחת שלו.

וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות? שניים או שלושה?"

יהיה זכרם של הנופלות והנופלים ברוך.