תלמידים ומורים שנפלו במערכות ישראל

6b76acd05e18497c057639489560887e

d05b63b6578383b74f89f47a994168fd

34385b3706383b67e3189dccf189e608

802e0afa3f8cec82459401b3fc8cbfbf

תלמידי ומורי הפקולטה לחקלאות שנפלו במערכות ישראל, בפעולות האיבה ובמילוי תפקידם

 להלן קישור לצפייה בטקס יום הזיכרון למורי ותלמידי הפקולטה לחקלאות שנפלו במערכות ישראל, ששודר ביום ב', 27.4.20.
https://www.facebook.com/hafakulta/videos/260336491771830
לקריאת "דברים לזכרם" , פרופ' בני חפץ, דיקן הפקולטה. 

 

names

יום הזיכרון לחברי הפקולטה שנפלו במערכות ישראל

(אפריל 2020, תש"פ)

פרופ' בני חפץ, דיקן הפקולטה

 

בני משפחות, אורחים, וחברי קהילת הפקולטה לחקלאות.

כמידי שנה באביב אנו מתכנסים כאן ברחבת הדשא לזכור ולהזכיר את התלמידים, העובדים, המורים והחוקרים של הפקולטה שנפלו במערכות ישראל.

השנה הטקס שונה, ומשונה. מגפת קורונה שנכנסה לחיינו בתחילת השנה שינתה, שיבשה, וכנראה גם תשנה את אורחות חיינו בעתיד הקרוב. השנה אנחנו מתכנסים כאן, רק צוות מצומצם ומקיימים את הטקס באופן מקוון. הטקסים השנה בוטלו, בבתי העלמין יש רק משמרות זיכרון של חיילים והטקסים הרשמיים מתקיימים, אם בכלל, בלי קהל.

יכולנו, וללא שום בעיה, לבטל את הטקס השנה. אולם, מבחינה מוסרית וערכית הדבר לא נתן לנו מנוח והחלטנו לקיים את הטקס בכל מקרה. טקס זה, אולי יותר מכל טקס אחר שאנחנו עורכים בקמפוס מייצג את השונה ואת הנבדל בינינו - האקדמיה הישראלית למוסדות דומים בעולם. עצם העובדה שבימים רגילים אנחנו עוצרים מלכת, מפסיקים ללמד, עוצרים את עבודת המעבדה ומתכנסים כאן כולנו בפינה המיוחדת הזו בקמפוס מייחד אותנו ממקומות אחרים, וטוב שכך. בימים רגילים מאות מאתנו עומדים כאן מסביב לאנדרטה והשנה יש כאן מספר מצומצם של אנשים ורבים אחרים צופים בנו באופן מקוון.  

מה הסיבה בגינה אנחנו מקימים טקס זה? האם מכוח המחזוריות השנתית? האם כדי לצאת ידי חובה ולהזכיר את מי שכבר לא כאן? או שאולי יש כאן משהו גדול יותר, חשוב יותר וחזק יותר. הטקס הזה הוא הטקס שמייחד אותנו ומחבר אותנו לאדמה הזו, לארץ ולנופיה. הטקס הזה מדגיש כי האקדמיה הישראלית משמשת גם כחוד החנית במאבק על הארץ הזו ובשותפות הגורל. הנופלים שלנו גדלו בסביבות שונות, התחנכו במוסדות שונים ובזרמים שונים. אבל כולם כאחד התנקזו לכאן לפקולטה לחקלאות עם אהבתם לעבודת האדמה, החי והצומח, ומכאן המשיכו לחייהם שנגדעו מוקדם מידי. תלמידינו ואנחנו משרתים בצבא ובמילואים, ולא רק שם – רבים מאתנו משרתים שרות אזרחי והתנדבותי, ותורמים רבות חזרה לקהילה. האקדמיה היא אליטה אבל אליטה שמחוברת באופן השורשי ביותר לתרבות שממנה היא צומחת וכמו כולם גם היא משלמת את המחיר הכבד. 

לא משנה היכן גדלנו ומה אמונתנו הדתית, כולנו שווים - עקרון השוויון  האזרחי הוא היסוד המאחד חברה. אותו יסוד שוויוני הוביל ביחד את אברהם טרבלסי, שרגא שגיא סגלצ'יק, ושאול (בוקי) אבס להילחם ולהגן בנפשם ובגופם על מדינת ישראל.  

אברהם טרבלסי היה בן 22 כשנפל. הוא נולד ב- 1951 והתגורר במושב שרשרת שבנגב. את ימי ילדותו ושחרותו עשה במושב והתחנך בזרם הממלכתי-דתי. משסיים את לימודיו, הלך לקנות דעת בישיבת "נחלים" והיה פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא". אבי גויס לצה"ל ב- 1969 הוצב בחיל השריון. לאחר סיום הטירונות, שירת באזור קו בר-לב בתפקידים שונים, השלים קורס מ"כים והתמנה כסמל מחלקה. ב- 1972 השתחרר מהשירות הסדיר, חזר למשק המשפחתי, ועזר להוריו בניהולו. אבי נמשך לעבודה ברפת ולכן החליט להמשיך בלימודיו במסלול חקלאי ולהשתלם בגידול בעלי-חיים. הוא התקבל לפקולטה לחקלאות וסיים את השנה הראשונה בהצלחה. לקראת תחילת השנה השנייה ללימודים נקרא אבי עם רבים מחבריו למילואים עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. עם גיוסו הוא לחם כמש"ק חבלה בחזית הדרום. במהלך הקרבות באזור תעלת סואץ נפגע הזחל"ם של אבי. רק שלושה מאנשי הזחל"ם נותרו בחיים. האחרים, וביניהם אבי, נהרגו. אבי כמובן שלא הספיק לסיים את התואר הראשון בפקולטה. הוא השאיר אחריו אב, אם, שישה אחים ושלוש אחיות. יהי זכרו ברוך.

שרגא שגיא סגלצ'יק היה בן 28 בנופלו. שרגא נולד, גדל והתחנך במושב שרונה שבגליל התחתון. הוא גויס לצה"ל ב- 1961  והתנדב לשרת בחיל האוויר. את שירותו התחיל בקורס טיס ולאחר שנשר מן הקורס נשאר בחיל ומילא שורה של תפקידים. לאחר שירות קבע הוא השתחרר בדרגת סגן ונרשם ללימודים בפקולטה לחקלאות. שרגא סיים את התואר הראשון והמשיך ללימודי תואר שני שהוענק לו ביוני 1971, עשרה ימים לפני שנפל. שרגא התמחה בגידול פרחים וגם בחר בנושא זה לעבודת הגמר שלו שכותרתה היתה: "משק המים בפרח הקטוף". בעבודה זו התמקד בהארכת חיי המדף של הפרח. מספרים עליו שאת כל מרצו ולבו מסר לעבודת המחקר והיה מגיע לפקולטה בשעות הלילה לסיים ניסויים ולנתח נתונים. לקראת סיום התואר הוא התחיל לעבוד בתה"ל ושם עסק בסקר מערכות ההשקיה באזור יריחו. בקיץ 1971 בהיותו בשירות מילואים, נהרג שרגא יחד עם תשעה מחבריו בהתרסקות מסוק יסעור מעל הים ליד אל עריש. הוא הניח אישה בהריון ובן בן שלוש. ביתו נולדה חודש לאחר נופלו. יהי זכרו ברוך.

שאול (בוקי) אבס היה בן 29 בנופלו. בוקי נולד ב- 1944 בטבריה. הוא למד בבית-הספר היסודי בטבריה ובמגמה ביולוגית בבית-ספר תיכון בגבעתיים. לאחר מכן המשיך בלימודיו בפקולטה לחקלאות והשלים את לימודי התואר הראשון והשני בתחום הפיזיולוגיה של הצמח. עבודת המוסמך שלו שכותרתה: "השינויים החלים בעלי הצמחים עם הזדקנותם", זכתה להערכה רבה ופורסמה בעיתונות המדעית. מספרים עליו שהיה אדם נמרץ, פעלתני ושופע חיוניות.

בוקי גויס לצה"ל ב- 1962 והתנדב לנח"ל. הוא השתתף בקרבות לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים והיה בין הפורצים לגבעת התחמושת. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס בוקי ונשלח לחזית בסיני. הוא השתתף בקרב על העיר סואץ, וב- 24 לאוקטובר 1973 בפרברי העיר, נלכדה יחידתו למארב מצרי. בוקי נפצע, הצליח להיחלץ, נחבש והמשיך להילחם. אלא שאז נפגע מצרור ונהרג במקום. תחילה נחשב לנעדר, אחרי-כן הוכרז חלל שמקום קבורתו לא נודע. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחות בישראל. בוקי השאיר אחריו אם, אח ואחות. יהי זכרו ברוך.

 

על מה נפלו אבי, שרגא, ובוקי? הרי ברור מקורות החיים הקצרים שהם באו מרקע שונה וכנראה החזיקו בדעות שונות. שני דברים איחדו אותם: אהבתם לחקלאות, שמהותה היא אהבה לאדמה, לטבע לחיים ולאדם; והדבר השני הוא אהבתם ואמונתם במדינת ישראל. אבי, שרגא, ובוקי ועוד אלפי חיילים הקריבו את חייהם במלחמות ובפעילות מבצעית כדי שמדינת ישראל תמשיך להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית. כמדינת כל תושביה כשווים, כפי שכתוב במגילת העצמאות. מגילה זו צריכה להיות צוואתם, אור ודגל לכולנו ובעיקר לנבחרי הציבור שחייבים להוליך את המדינה לאור עקרונותיה.

לזכרם של הנופלים אנחנו חייבים להתאחד, לכבד אחד את האחר, לחפש את המשותף, להיצמד לעקרונות המנחים של משטר דמוקרטי נאור, ולצעוד קדימה כחברה ליברלית שואפת קידמה והצלחות. עלינו להתמקד בערכים הבסיסיים המאחדים ולא באינטרסים צרים.

משבר קורונה שבעיצומו אנחנו נמצאים ממחיש אף יותר את הפלגנות שבתוכנו: ציבור המורים הפך לשק חבטות בתקשורת, והחרדים מואשמים כציבור סורר וחסר רסן בכל הנוגע להתנהגותם במשבר הזה. הרי ברור שהחרדים אינם מפיצי קורונה, כפי שהיהודים באירופה לא הפיצו מחלות. החרדים הם יותר קורבן מאשר בעיה.

אחינו האזרחים הערביים נלחמים איתנו כתף לכתף בנגיף, כאשר החלק היחסי שלהם במערך הבריאות גדול ומשמעותי. הם אחינו לנשק במלחמה נגד הנגיף. אבל לשתף איתם פעולה בממשלה נחשב לבגידה ולטַאבּוּ. מילים ריקות של דו-קיום נזרקות לאוויר אבל בפועל דבר לא נעשה ברמה הפוליטית והפרקטית. אולי ביום כואב זה שבו אנחנו מבכים את מתנו במלחמות נהיה אמיצים מספיק, לא לעשות שלום עם אויבינו, אלא רק להפוך את דו-הקיום עם אזרחי מדינתנו הערבים, מסיסמה חלולה לפרקטיקה ממשית.

על מה נפלו אבי, שרגא, ובוקי אם לא על שותפות גורל, שיווין, וזכות מלאה לחיות כאן כעם חופשי במדינתו. בואו נתעורר, דווקא בעת קשה זו, ננצל את  המשבר בו אנחנו נמצאים, נזכר באלו שכבר לא איתנו, ונפעל ביחד לקידום חברה אזרחית מאוחדת ומתוקנת המבוססת ערכי שוויון, וכבוד האדם וחרותו.

 

יהי זכר הנופלים ברוך.