תלמידים ומורים שנפלו במערכות ישראל

6b76acd05e18497c057639489560887e

d05b63b6578383b74f89f47a994168fd

34385b3706383b67e3189dccf189e608

802e0afa3f8cec82459401b3fc8cbfbf

"דברים לזכרם" תשפ"ב, פרופ' בני חפץ דיקן הפקולטה

(מאי 2022, תשפ"ב)

 

בני משפחות, אורחים, וחברי קהילת הפקולטה לחקלאות.

כמידי שנה באביב אנו מתכנסים כאן ברחבת הדשא לזכור ולהזכיר את התלמידים, העובדים, המורים והחוקרים של הפקולטה שנפלו במערכות ישראל.

טקס זה מדגיש את הייחודיות שלנו – החברה הישראלית והאקדמיה הישראלית – בהשוואה למקומות אחרים בעולם. עצם העובדה שכולנו עוצרים מלכת, מפסיקים ללמד, עוצרים את עבודת המעבדה ומתכנסים כאן בפינה המיוחדת הזו בקמפוס מייחד ומטייב אותנו ממקומות אחרים.

טקס יום הזיכרון מחבר אותנו, דרך מי שלא איתנו, לאדמה, למורשת, לארץ ולנופיה. הטקס הזה מדגיש כי האקדמיה הישראלית משמשת גם כחוד החנית במאבק על עצמאות, ובשותפות גורל. הנופלים שלנו גדלו בסביבות שונות, התחנכו במוסדות שונים ובזרמים שונים. אבל כולם כאחד התנקזו לכאן לפקולטה לחקלאות עם אהבתם לעבודת האדמה, החי והצומח, ומכאן המשיכו לחייהם שנגדעו מוקדם מידי.

בכל שנה עומדים אנו כאן הדיקנים ומזכירים את מי מהנופלים. מנסים לספר את סיפור חייהם הקצר ולהזכיר את פועלם וגבורתם. השנה אני מבקש לסטות מן המנהג הזה ולהתמקד דווקא באלו ששרדו את אירועי הקרב ואירועי התופת והחבלה, ונשארו עומדים איתנו. אבל פצועים ופגועים קשה בנפשם.

סיפורם של הלומי הקרב והפוסט-טראומתיים עלה לכותרות בשנה שעברה כאשר איציק סעידיאן הצית עצמו מול משרד הביטחון ונפגע באורח אנוש. המקרה של איציק עורר בי את הרצון להתעמק בנושא ואני מנצל את המקום לדבר על הפוסט-טראומתיים שבינינו. אלו שהצלקות לא נראות כלפי חוץ אבל הם סובלים. חשוב לספר את סיפורם. חלקם לא מוכן להיחשף, חלקם כלל לא יודע שסובל, וחלקם מוכנים לשתף אותנו בסיפורם. סיפור של גיבורים בעל כורחם שסוחבים צלקות שמשפיעות על התפקוד היומי. שמם, למזלם, לא חקוק באבן. אבל הם פעמים רבות נשכחים ע"י הצבא, משרד הביטחון והחברה האזרחית כולה.

נפגשתי עם שני סטודנטים – עם עמית שטינהרט שלומד גיאוגרפיה בהר הצופים ועם אדר פיינשטיין שלומד כאן אגרואקולוגיה שנה א'. היו שיחות לא קלות, לא להם ולא לי. למדתי המון, הבנתי עד כמה אני לא מבין, וחשוב מכך שחובה עלי להשמיע את קולם. שניהם הסכימו שאספר את סיפורם, שינהם ראו בי צינור שיכול וצריך לשפוך אור על המצוקה שלהם ושל רבים אחרים.

עמית ואדר לא נפגשו וחוו טראומות שונות, אבל הסיפור שלהם על ההתמודדות היום יומית דומה. נדהמתי עד כמה דומה.

עמית שטינהרט היה רכז הביטחון בישוב הר אדר כאשר מחבל הגיע לעמדת הבידוק, פתח באש והרג שלושה ופצע אחרים כולל את עמית עצמו. זה היה ב- 2017.

אדר פיינשטיין היה ילד בן 5 בהתנחלות אדורה כשמחבלים מחופשים לחיילים נכנסו לישוב וטבחו באזרחים – הרגו 4 ופצעו 7, בינהם היתה גם דניאל חברתו הטובה של אדר מהגן. זה היה לפני 20 שנה ב- 2002.

שניהם סיפרו לי את המתרחש כאילו זה היה אתמול. הכל לפרטי פרטים, אפילו צבע החולצה והזווית בו ירו או נהרגו חברים ומכרים. היה מצמרר לשמוע. עמית ניהל אירוע ירי של 45 שניות וסיפר לי אותו במשך דקות ארוכות. הוא קעקע ברגלו קעקוע לזכר חבריו אורי, יוסף וסלומון שנהרגו. אדר מקועקע מבפנים ובכה כשדיבר על דניאל חברתו מהגן; אביו שהיה מפקד כיתת הכוננות בישוב, גם הוא לא התאושש מהאירוע והוא דיכאוני ולא מתפקד. הדיווח היה טכני אבל הרגשתי שהגיע מהבטן ולא מהראש, הדמעות זלגו והיה ברור שהסיפור חי, נושם ויש לו חיים משל עצמו.

לצערי רבים במדינה חוו אירועי אלימות קשים, במלחמות ובפעילות פח"ע. הסיפור הגדול הוא לא רק האירוע, אלא מה נשאר אחר כך. כאן הסיפורים השונים הופכים לדומים והקווים המקבילים מתכנסים.

עמית ואדר ללא צלקות חיצוניות נראות לעיין ולשמחתי שניהם מתפקדים. אבל התפקוד הרגיל, זה שאצלנו נעשה על אוטומט, אינו פשוט כלל וכלל. אדר היה בן 5, עמית היה בן 35 ושניהם סובלים דומה. תור בסופר, תור בכניסה לחדר ההרצאות, דוחק באוטובוס – הדופק עולה ל- 200 ומדד הלחץ מרקיע שחקים והתקף החרדה בדרך. מישהו מפתיע אותך מאחור, צעקה חזקה, שריקה, כל זה יוביל להתקף חרדה. עוצמים עיניים בלילה ובמקום להירדם האירוע חוזר על עצמו. קולות נפץ – נפצים וקפצונים של פורים, זיקוקים של יום העצמאות – אלו לא קולות של חגיגה אלו קולות של התקף חרדה של התכנסות, של זעה קרה, של התקף זעם.

בנות הזוג של עמית ואדר משחקות תפקיד חשוב – את זוגתו של עמית לא פגשתי אבל הוא הגדיר אותה כמשענת שלו, את ניקול זוגתו של אדר פגשתי והיה ברור שהיא מחזיקה אותו ואותם. נשים אמיצות שמתפקדות פי 1.5 או פי 2 מהרגיל כי סוחבות עליהן בן זוג טראומתי. משקולת לחיים.

עמית ואדר, ורבים אחרים, נאבקים על הזכות להכרה. עמית זוכה לפרצופים כשחונה בחניית נכים, וזוכה למבטים תמהים כאשר מנסה לקצר את התור בקפיטריה. לאדר נתנו 5% נכות שזה לא רק לעג לרש, אלא שהוא נדרש לחדש את הזכאות ולהוכיח מחדש את הפגיעות שלו.

אתם רואים מישהו זועם וכועס בתור סופר או בבנק - דבר די שגרתי בישראל - למדתי שיכול להיות שמדובר בפוסט-טראומתי וזה עשוי להיות ביטוי ללחץ ולהתקף חרדה. תנו לאנשים האלו מרחב, הם זקוקים לכך.

המודעות לא קיימת, לא קיימת מספיק, עלינו גם כמורים ומנחים וכסגל שנותן שרות לסטודנטים לאתר את התלמידים האלו. לחלקם קשה להיחשף, חלקם לא מודעים כלל למצבם. אנחנו צריכים לאפשר בקמפוס מקום שקט להירגע, להיות גמישים מול מצוקות ובעיקר לפתוח את הלב ולדרוש להכיר במצב, ולהוקיר את האנשים האלו.

רק בחודש שעבר ראובן מגן, שסבל מהלם קרב בעקבות שירותו הצבאי, קיבל הכרה רשמית ממשרד הביטחון. ההכרה הגיעה, תקשיבו טוב, רק לאחר שנמצא בביתו ללא רוח חיים, ואז נרשם כאחד הנופלים. ראובן, נפצע קשה ברגלו מפצצת מרגמה בצוק איתן, חמישה מחבריו נהרגו מול עיניו. האם היה צריך לחכות למותו כדי להכיר בפגיעה שלו? הרי ברור שמדובר בעוול, ובתעודת עניות לחברה הישראלית ומוסדותיה.

למדינת ישראל ברור כיצד להסתדר עם הנופלים. עם החיים, פגועי הנפש בעיקר, קשה ומורכב יותר להסתדר. איש איש עם אופיו, איש ואישה עם צרכים שונים – והמערכת מתקשה לטפל. לצערי המדינה אוהבת גיבורים מתים, כאלו שלא יכולים לצעוק ומתקשה להתמודד עם גיבורים חיים שיש צורך לטפל ולתחזק אותם.

את דבריו סיים עמית ואמר: כשמישהו מת, הוא מת והמשפחה סובלת. כשמישהו נפצע, הוא סובל, המשפחה סובלת והסביבה סובלת.

 

אסיים בשירו של יהונתן גפן – "אמר הילד"

ושוב אני מבקש
אנא אל תראה לי יותר
היכן הרגת והיכן כמעט נהרגת
ואיפה פרצת אחרי שכיתרת
ואף לקחת שבויים
הראה שתיל אחד ששתלת
ולא אלף גזעים קטועים
אל תראה שכול
גלה לי כחול
תן סימן חיים

ואם יורשה לי להוסיף שורה לשיר הזה – כבד את החיים

 

יהי זכר הנופלים ברוך.