טקס האזכרה לשנת תשפ"ד שהתקיים ביום ראשון 12.5.2024 ד' אייר התשפד, לזכר מוריה, תלמידיה, עובדיה ובוגריה של הפקולטה לחקלאות שנפלו במערכות ישראל, בפעולות האיבה ובמילוי תפקידם

^{צילום: מעין גון, מעין צוק פרי}

מדברי הדיקן, פרופ' שאול בורדמן:

"יום הזיכרון השנה הוא לא כמו בכל שנה, הוא קשה במיוחד. הוא פוגש אותנו בעיצומה של מלחמה ארורה שנכפתה עלינו בשבעה באוקטובר, מלחמה שגבתה וממשיכה לגבות מחירים כבדים.

השכול לא פסח על קהילת האוניברסיטה. עשרים ושישה בוגרות ובוגרים מהאוניברסיטה העברית נרצחו או נפלו במלחמה, תשעה מהם, בוגרי הפקולטה שלנו. האובדן, העצב והכאב עמוקים. נאלצנו, לצערנו, להוסיף לרחבת הזיכרון של הקמפוס, מצבת זיכרון חדשה. בנוסף לבוגרים, נרצחו או נפלו יקיריהם של רבים מחברי הקהילה שלנו, עובדים, סטודנטים ובוגרים. ליבנו עם המשפחות, אנחנו משתתפים בצערכם ומחבקים אתכם.

בטקסי ימי הזיכרון בפקולטה נהוג שהדיקן מספר את סיפורם של שלושה או ארבעה נופלים מקהילתנו. השנה, החלטתי לספר מעט על כל אחד מהבוגרים היקרים שנפלו או נרצחו במלחמה שהחלה בשבעה באוקטובר. הם ויקיריהם ראויים לכך."

"מה מאחד בין אבשלום, שרגא, חן, יעקבי, יובל, זכריה, צור, יגאל ושחר? תשעה בוגרים, תשעה סיפורים של חיים עשירים של אנשים יפים, חלקם נולדו כאן, חלקם עלו ארצה, חלקם מיישובים חקלאיים, חלקם עירוניים. חלקם צעירים יותר, חלקם צעירים פחות. כולם אבל צעירים בנשמה. כולם אנשי טבע, כולם אוהבי הארץ והאדמה, אוהבי אדם, ואוהבי החקלאות והסביבה.

הטבח בשבעה באוקטובר, והמלחמה שהחלה בעקבותיו, יישארו חרוטים בזיכרון הקולקטיבי שלנו, זיכרון כואב של מחדל נוראי שלא ידענו כמותו. בעיצומה של הטרגדיה, הכאב והשכול, עלינו לנסות ולמצוא את הכוח לעמוד חזקים ומאוחדים, בכדי להיאחז בתקווה, כדי שנוכל להמשיך הלאה, ולבנות חברה טובה יותר ועתיד טוב יותר, לנו ולילדינו. בימים קשים אלה, אפשר למצוא נחמה ותקווה באחדות ובהירתמות המדהימה של החברה האזרחית, ברוח ההתנדבות והסולידריות שכבשה את כל החברה: יהודים, ערבים, דרוזים, חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים. מחבלי החמאס לא הבחינו בהבדלים האלה בשבעה באוקטובר. גם מאות החיילים שנפלו למען ביטחוננו הגיעו מכל חלקי החברה. 
הנחישות והאחדות של החברה כולה, הם הבסיס שעליו עלינו לבנות את עתידנו. בתקווה שגם נזכה לפוליטיקאים ולמנהיגים שיהיו ראויים לעם הנפלא הזה.

כמובן שלא ניתן לדבר על תקווה לעתיד טוב יותר, מבלי לדרוש את החזרתם המיידית של מאה שלושים ושניים החטופות והחטופים. ב- 14.1 ציינו את 100 ימי המלחמה, 100 ימים לטבח, 100 ימים בשבי של מאות ישראלים ותושבים זרים. בלתי נתפס שמאז עברו מאה ותשעה עשר ימים נוספים ואנחנו עדיין מחכים להם. חייבים להחזיר אותם, את כולם. כל דקה בשבי היא גיהינום, עבורם ועבור יקיריהם, כל דקה היא הפקרה כואבת ומתמשכת. לא נוכל להירפא כחברה עד שכולם ישובו הביתה."