דברי פרופ' אהרון טרואן בעצרת הזדהות עם החטופים, מאה יום למלחמה.

ד' שבט, התשפ"ד, 14 בינואר, 2024

 

אחד הדברים שאומרים לנו הבאים לנחם או להשתתף בצערנו, או הבאים לנסות לחוש יחד את הזוועה שאנחנו כולנו שרויים בה, זה ש"אין מילים". ובאמת אין די במילים לתאר את המצב העגום והנורא שבו אנחנו מצויים. אבל יש מילים, ושמענו מילים, ושמענו שמות אחד אחד, וכל המילים נדרשות לדרוש, לזעוק, את החזרה של החטופים עכשיו. כמו שכבר נאמר כאן היום, מי שהלכו הלכו, אבל את החיים צריך להחזיר.

אבל המילים הן קשות, וקורע לב לשבת לכתוב על אחותי וגיסי בלשון עבר, ואיתם כל מי שהלכו.

אז ישבתי וכתבתי, ואני מקווה שאם אני מאריך מעט יותר מהחמש דקות שהוקצו לי, שגם כאן, תחושו את הנצח, בעמידה כאן ביחד, שחווים כל מי שנמצאים שם רחוק מאיתנו וקרוב ללב.

אני נבוך לעמוד כאן לפני תלמידי וחברי, לא מתוקף תפקיד אקדמי ולא בזכות הישגי במחקר והוראה, אלא כעד לפשע שנאה מתועב שבוצע כנגד משפחתי. נציג אחד מיני מקרי רצח וחטיפה רבים שכוונו במחשבה תחילה ובאכזריות, כנגד כל אחת ואחד מאיתנו, לזרוע מוות, סבל, וייסורים בלתי נתפסים, גם בגוף וגם בנפש, שממשיכים בחוסר הודאות שבו אנחנו נמצאים כאשר לא יודעים מה קורה ליקירינו, אבל ברור לנו שהם בסכנת מוות והם סובלים,  איום קיומי שנועד לערער על יסוד קיומנו המשותף כאן, ופשע כנגד האנושות כולה.

לפני מאה ימים, אחותי שחר וגיסי שלומי נרצחו ע"י מחבלים בביתם, בקיבוץ חולית, בעודם מגוננים על בנם רותם. חתת מטר רקטות וירי, בעודם מסתתרים בממ"ד, מחבלי חמאס פרצו לביתם בקריאות אללאהו אכבר – אלוהים גדול, פוצצו את הדלת וקטעו את זרועו  ואת חייו של שלומי שנפל ומתבוסס בדמו, זרקו רימון שהרג את אחותי שנשכבה להגן בגופה על בנה רותם, ואז ירו בו בבטנו דרך גופתה, והשאירו אותו כמת. הם הציתו את הבית, ובמזל גדול לא מצאו אותו אחר כך, כשהסתתר גם אחרי שהלהבות דעכו כשחזרו לוודא חיסול או בכוונה לחטוף את הניצולים. רותם שנחבא זמן רב מתחת לגופת אימו, שמע את הרוצחים צוחקים, לפני שעזבו את המקום.

אני ושאר בני משפחתינו הרחבה, ילדי, אחיי ואחיותיי, הבני דודים, הוריי, וסבתי בת ה-99, היינו עדים לזוועה המתהווה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית, כששחר כתבה לנו בתחילה ההפגשה לדרוש בשלומנו  – היא  ששמעה שהיו נפילות גם אצלנו (מחקו בית שש בתים מאיתנו) – ואז רותם שלח לנו את ההודעה המחרידה, "אמא ואבא מתים. סליחה."

הדעת לא סובלת את הזוועות שהיום כבר מוכרות לכולנו: הרוצחים עברו בשיטתיות בית בית ורצחו את שכניהם ואת המשפחות שביניהם  היה ניצול שואה בן 90 והמטפל שלו, ואם שאחרי שרצחו אותה לעיני ביתה, ליטפו את פני הבת הקטנה והותירו אותה לבדה עם גופת אמה. האחייניות שלי שיר ושקד התחבאו במקום אחר וניצלו אף הן, ומבעד לקיר של מקום המסתור שמעו את הרוצחים מנגנים מוזיקה ומעשנים נרגילות שהביאו לחגוג את החורבן שזרעו.

באותו הבוקר, הם חטפו מהרפת של חולית את בני משפחת אלזיאדנה, האב יוסף, והילדים חמזה, בילאל ועאישה. משפחה מרהט שעובדת בחולית מזה 17 שנה. יחד עם שאר החטופים, משפחת אלזיאדנה חסרים לנו, ולעובדות הניקיון של הפקולטה שבאות אלינו מרהט מדי יום. הן גם מכירות את משפחת אלזיאדנה. עאישה ובילאל שוחררו ובעסקה בתור ילדים בני 17 ו-18. הם ביקשו שיחליפו אותם וישחררו במקומם את אביהם ואחיהם: חמזה שהוא אב לשני פעוטות ויוסף שהוא אב למשפחה ענפה שאביהם נותר בשבי. ליוסף יש סוכרת וכבר 100 יום שלא קיבל את האינסולין, אין אות חיים ויש חשש כבד לגורלו. והם רק שניים מבין כל החטופים ששמענו עכשיו את שמותיהם.

את הדוד עלי, ובן דודם פואד, שהוא מנהל המתנ"ס ברהט, הכרתי בעבר ממחקר שערכתי על ביטחון תזונתי בישראל. והנה לפני מספר שבועות מצאנו את עצמינו בקונגרס של ארה"ב, במפתיע, יחד פנים אל פנים,  אליה הגענו, יחד עם ד"ר שושן הרן, ועוד קומץ משפחות, להעיד ממקור ראשון על פשעי החמאס, ולדרוש את שובם של החטופים. פואד שהקים גם חמ"ל משותף בעקבות המלחמה הצביע על כך שהאירוע הזה מצביע עד כמה גורלנו בישראל הוא גורל משותף, ושאין לחמאס דבר וחצי דבר עם הדת או מצוות האל המשותף לנו, אלוהי אברהם, וגם לא עם טובת הפלסטינים.

אין כאן ספק לגבי זהות האויב האכזר שמולו אנחנו עמודים ונלחמים על חיינו ועל דרכינו, ומולו ביחד אנחנו נתגבר. אבל יש כאן שאלה – כיצד עלינו לנהוג ומי אנחנו, אל מול רשע תהומי שכזה? וכיצד ניתן לשמור על מצפן משותף, משותף לכולנו כאן, שוחר חיים, חופש ושלום?

אני מוצא רמז לתשובה, עבורי באופן אישי, ואלי משהו שיעזור לכולנו,  במורשת שהותירו שחר ושלומי. שחר ושלומי, כשמם כן היו, אנשי שלום, ואור גדול בוקע. בני הנגב ובאר שבע, קבעו את ביתם בקיבוץ חולית, כדי להקים משפחה ולבנות קהילה. הם היו מוזיקאים, יוצרים, אנשי חינוך ותרבות, חלוצים, מגשימים, שוקקי חיים, מצחיקים, ולפעמים עצובים, היו חברה טובה, מורים לחיים, אח ואחות, אמא ואבא, אוהבי אדם, חפצי חיים ורודפי שלום, מחנכים ואנשי תרבות. הם נפגשו בבית ספר רימון למוזיקה, וקרן פלס הייתה בת מחזור, אבל הם בחרו במקצוע חינוך ותרבות, וחיים של צניעות, במקום בידור ופרסום, והפנו את כישרונם ומרצם להעשיר ברוח ולטפח את דמותה של הקהילה, החברה, והמדינה שבה בחרו לחיות, ושעל גבולה הם נרצחו. הם היו נאמנים לערכיה המכוננים של מדינת ישראל שדוגלת בשוויון אזרחי גמור לכולם, והיו בין מקימי בית ספר הגר שמשלב יהודים ומוסלמים בבאר שבע במטרה לחיות ולהתחנך ביחד.

 החינוך והצוואה המוסרית חפצת החיים ששחר ושלומי הורישו לילדיהם, ניכרים בתגובתם האינסטינקטיבית והראשונית של ילדיהם שיר, שקד ורותם לזוועות ולתופת שעברו. שלושתם, מתעקשים לתאר את הזוועות של רוצחי הוריהם לעיניהם, וחוטפי חבריהם, ומחריבי ביתם הפורח, שהקורבן לא יהיה לשווא, שהזכר לא ימחה. ילדים שראו את הרשע המוחלט בעיניים, אבל מתעקשים עוד יותר לא לאבד הומור, אהבת חיים וצלם אנוש. בעדותם לציבור לקונגרס ולמשפחה ולכולנו, הם תובעים שנבין את המציאות שבה הם וחבריהם בעוטף חיו, ושבו היום כולנו חיים;הם דורשים צדק, ולבוא חשבון עם הרוצחים ושולחיהם, אבל שוללים נקמה ושנאה. מה שמבחין ביננו לבין הרוצחים הנתעבים מקדישי המוות, הוא שאנו חפצי חיים ומקדישי חיים, וזו גם עוצמתנו.

אני אציע את תשובתי החלקית לשאלה שהצבתי – של מי אנחנו אל מול הרשע:  אנחנו כאן, חברי קהילת הפקולטה לחקלאות -  רובנו בחרנו להגיע כאן ללימודים או להקדיש את  חיינו המקצועיים לא  כדי להתעשר ולהתפרסם ולעשות לביתנו בלבד.

שורש המילה חקלאות Agriculture כוללת את המילה culture, תרבות, ובשם הפועל to cultivate, לטפח.

כמו שפעלם האומנותי, התרבותי והחינוכי של שחר ושלומי נועדו לטפח את היי הרוח והחברה שבה חיו, כך החקלאות היא התרבות והטיפוח של עולם החי והסביבה כנגד הטבע הפראי והמאיים, ופועלינו כאן, יחד, משרת את קידום רווחת האדם והסביבה, לטובת הכלל. הדנ"א של כל אחד ואחת מאיתנו זהה ללא הבדל דת ולאום, והמדע שלנו פורץ גבולות וחוצה גבולות בשירות האנושות כולה.

כמו שד"ר שושן הרן עבדה באפריקה, כדי להיטיב עם האנושות, לא בגלל שהם (האנשים שסייעה להם) יהודים, לא בגלל שהם מוסלמים, אלא בגלל שהם בני אדם.

כאנשי חינוך, עלינו לזכור שהעשייה שלנו לא נמדדת רק בפרסומים ובמענקים ופטנטים, וציונים, וכל הדברים שאנחנו עוסקים בהם כאן ביום יום. אלא באימפקט האמיתי שלנו - איכות התרומה שלנו  לרווחת כל אחד מהפרטים המקיימים יחד את החברה המשותפת שבה אנו חיים, בחמלה, ברעות, באנושיות, ובקשרים החיוניים שאנו מקיימים בינינו. 

בנוסף, הערכים של המדע הם דבקות באמת, והחקר של האמת והמציאות. גם אם הדבר מאתגר את מקורות הסמכות והכוח, לצד הצניעות, הספק וההכרה שגם אם נדמה לנו שאנחנו צודקים בכל, יש סיכוי שאנחנו בכל זאת טועים. גם זה צריך להיות נר לרגלינו כאשר אנחנו בוחנים את המציאות העגומה של המלחמה שנכפתה עלינו, ואת ניהולה על ידי מנהיגי הציבור שלנו, ואת הדרישה שלנו מהם, לשחרר את החטופים, ולהציע תיאור של ניצחון שלא רק מוגדר על ידי פירוק ההכרחי של כוחם הצבאי של מבקשי נפשינו, אלא גם בחזון לעתיד משותף שבו נוכל אנו וילדינו ומשפחותינו לחיות בו בשלום.

בימים שבלוני תבערה ותופת הופרחו מעזה לישראל, שחר ושלומי השתתפו במפגן בלונים על הגדר שעליהם היה כיתוב שלום ודו קיום. רותם האחיין שלי, בעדותו בקונגרס, אמר שאת אימו, אביו ואת שאר הנרצחים והנופלים כבר לא נחזיר, וקרא שיעשו הכל כדי להחזיר בחיים את החטופים. היום נפריח בלונים, סמל לקריאה זו לשחרר לחופשי את החטופים. וסמל לנפש שבכל אדם זכאי לפרוח, ולחיות בכבוד, בחירות ובשלום.

אני מודה לכל מי שתמך בנו ותומך בנו, בי ובמשפחתי, ובכל מי שנפגע אישית מקרוב ומרחוק, בשעות הקשות שלנו. זה מאפשר לנו להמשיך להכיר בטוב אל מול הרשע, לדעת שאנו חיים בין אנשים שהם חפצי טוב, חפצי שלום, וחפצי חיים, ומוקיר תודה לקהילה והמשפחה המיוחדת של הפקולטה, שבלעדיה אני לא יודע איך הייתי מסתדר.  אני מייחל שנראה יחד את החטופים שוב ביננו בחיים בקרוב ומיד.

אני מבקש לסיים בשיר, לכבודם של שלומי ושחר שם בחייהם היו אחראים על הטקסים והחגיגות בקהילה שלהם בחולית, אשכול ובנגב. אני מזהה את דמותם בשיר הבא, ואני רוצה לחשוב שהיו מסכימים איתי:

מי האיש החפץ חיים,
אוהב ימים
אוהב ימים לראות טוב.

נצור לשונך מרע
ושפתיך מדבר מירמה
סור מרע, עשה טוב
בקש שלום ורדפהו

שנזכה כולנו לחיות כך, במחויבות משותפת וערבות הדדית, ללמוד ביחד, לחיות ביחד, לרדוף שלום ולעשות טוב, ביחד.

נעשה ונצליח וכן יהי רצון.