דברי פרופ' שאול בורדמן בטקס נטיעת "גן התקווה" בפקולטה
ט"ו בשבט תשע"ד, 25 בינואר 2024
חברות וחברי קהילת הפקולטה לחקלאות,
סגן נשיא האוניברסיטה מר ישי פרנקל,
בני משפחות וחברים יקרים של הנופלים והנרצחים.
היום, ביום ה-111 של המלחמה, אנו מתכנסים כאן, בלב כבד, במעמד ט"ו בשבט, לטקס נטיעת גן התקווה בפקולטה חקלאות.
בטקס זה אנו מכבדים את הקורבנות שנרצחו בטבח של 7 באוקטובר ולחיילנו שנפלו במלחמה.
במקביל לטקס כאן, נערך טקס נטיעת גן תקווה תאום, בקמפוס ספרא. האוניברסיטה החליטה על הקמתם של גני התקווה לזכרם של הנרצחים והנופלים של המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר עם המתקפה האכזרית של מחבלי חמאס ביישובי העוטף והסביבה.
מלחמה זו גבתה וממשיכה לגבות מחירים כבדים לעמנו. עד כה נפלו ונרצחו יותר מ-1400 חיילים ואזרחים, ביניהם תינוקות, ילדים, נשים ומבוגרים שנרצחו באכזריות בלתי נתפסת.
השכול לא פסח על חברי קהילת האוניברסיטה. עד כה נפלו או נרצחו 24 בוגרות ובוגרים מהאוניברסיטה העברית, שמונה מהם, בוגרי הפקולטה שלנו.
למרות שבכמעט כל פרמטר הפקולטה מהווה כ-10 אחוזים מהאוניברסיטה העברית, שליש מבין הבוגרים שנרצחו בטבח או נפלו בקרבות הם בוגרים מהפקולטה שלנו. זה לא מפתיע, הרי הטבח התרחש באחד האזורים העשירים ביותר בישראל מבחינת העשייה החקלאית.
ראוי שנציין ונכבד את שמם של בוגרי הפקולטה שנרצחו או נפלו במלחמה:
אבשלום הרן - Avshalom Haran
שרגא חסיד – Shraga Chasid
יעקובי ינון – Yaacobi Inon
חן נחמיאס – Chen Nachmias
צור סעידי – Tzur Zaidi
יגאל פלש – Yigal Flash
זכריה פסח הבר – Zcharia Pesach Haber
שחר גל קדמן - Shachar Gal Kadman
יהיה זכרם ברוך.
בנוסף לבוגרים, נרצחו או נפלו יקיריהם של רבים מחברי הקהילה שלנו, סטודנטים, מרצים ועובדים.
לבנו עם המשפחות, אנחנו משתתפים בצערכם ומחבקים אתכם.
כאמור, אנו מתכנסים בלב כבד, אבל גם ברוח בלתי מעורערת של חוסן ותקווה.
הטבח של 7 באוקטובר יישאר חרוט בזיכרון הקולקטיבי שלנו, תזכורת כואבת של מחדל נוראי שלא ידענו כמותו, ועוד ייחקר רבות. תזכורת כואבת של אלימות חסרת היגיון ובלתי נתפסת, שקטעה חיים של רבים בפתאומיות, ניפצה חלומות ופגעה לנצח במאות משפחות.
המלחמה ממשיכה לגבות קורבנות, חיילים וחיילות אמיצים המגינים באומץ ובנחישות על ערכינו ודרך חיינו, ולמען ביטחוננו.
בעיצומה של הטרגדיה והשכול, עלינו לנסות למצוא את הכוח לעמוד חזקים ומאוחדים. מול חושך כזה, עלינו למצוא נחמה בכוח המשותף של החברה שלנו ולהיאחז בתקווה.
זהו המסר של נטיעת גני התקווה.
התקווה היא המגדלור שמנחה אותנו ברגעים הקשים ביותר, וב-111 הימים האחרונים היו רבים כאלה.
התקווה מקנה לנו את האמונה הבלתי מעורערת שעם כל האתגרים שעומדים בפנינו, אנו יכולים ליצור לעצמנו עתיד טוב יותר.
ואנו חייבים ליצור לעצמנו עתיד טוב יותר.
התקווה מבוססת על האחדות וההירתמות המדהימה של החברה האזרחית, על רוח ההתנדבות והסולידריות שכבשה את כל החברה: יהודים, ערבים, דרוזים, חילונים ודתיים, שמאלנים וימניים.
מחבלי החמאס לא הבחינו בין יהודים, ערבים, עובדים זרים, הם לא שאלו מה הם הצביעו בבחירות האחרונות לפני שטבחו בהם, הם לא שאלו את התינוקות למי הם מתכוונים להצביע בעוד 17 שנה לפני ששחטו אותם.
גם מאות החיילים שנפלו למען ביטחוננו הגיעו מכל מגזרי החברה. אם נסמן את מקומות מגוריהם של הנופלים והנופלות על מפת ישראל, נצבע את כל מפת המדינה, מהצפון לדרום, וממזרח למערב. השכול הגיע לכל מקום. לערים הגדולות, לערים הקטנות, לעיירות פיתוח, ליישובים קהילתיים, להתנחלויות, לקיבוצים, למושבים ולכפרים.
האחדות, החוסן והנחישות של כל החברה כולה להתגבר על האסון הנוראי שעובר עלינו, הם הבסיס שעליו עלינו לבנות את העתיד שלנו.
את הצער נהפוך לכוח, את הכאב - לנחישות,
את החושך - לאור, ואת הייאוש - לתקווה,
תקווה שהפילוג הנוראי שאפיין את חברתנו עד הבוקר הנוראי של 7 באוקטובר יישאר שם, ולא יחזור; שנשכיל לקיים שיח מכיל ומכבד; שנהיה סובלניים כלפי בעלי דעות שונות; ובעיקר, שנסכים לפתור מחלוקות תוך שיח וכבוד הדדי.
ובתקווה שנזכה להנהגה ולפוליטיקאים שיהיו ראויים לעם הנפלא הזה.
לפני 11 ימים ציינו בקמפוסים השונים של האוניברסיטה את מאה ימי המלחמה, וביטאנו את הזדהותנו עם החטופים והחטופות ומשפחותיהם הכואבות המחכות להם בטירוף.
אני מבקש שוב להביע הזדהות עם החטופים ויקיריהם, ולחבק אותם. כל שנייה בשבי היא נצח עבורם, ועבור בני משפחתם.
חייבים לעשות הכל כדי להחזיר את כולם הביתה מיד!
גם להם מגיעה תקווה.
בעיקר להם.